הספרות העוסקת בטראומה ואובדן מדגישה את איכותם הפרדוקסאלית של אירועים טראומטיים, כל שכן אירועים אשר התרחשו תחת אלימות קיצונית, סכנת מוות, תוקפנות והרס קיצוניים.1 הדגש הוא על הפער בין עוצמת האירוע לבין אי היכולת לתקשר אותו מילולית, כלומר להפעיל עליו תהליכי ייצוג, הסמלה וסימון.קריסת המסמנים המילוליים, היעדר תחביר נגיש וקוהרנטי והאילמות שמתלווה להם הם שעשויים אולי להעיד על מה שלא ניתן להעיד עליו.הצירוף “אין מילים” שב וחוזר בדבריהם של ניצולי ‘השבת השחורה’ ושל מי שנחלצו לחלצם מאימת המוות והזוועות. ניצולים ומצילים כאחד חשים אילמים בניסיון לומר את שראו וחוו. שפת חיי היום יום, טרם ‘השבת השחורה’, כשלה במשימה של מתן תוקף והעברת האירוע, החוויה וההתמודדות שבתוכם נלכדו. המאמר יבקש להאיר, דרך דוגמאות ודרך כתיבתו של המשורר פול צ’לאן, את מצב ה’אין-שפה’ בהקשר של טראומה, אבדן ואֵבֶל מנקודת מבט של הסובייקט הדובר ושל הזולת המאזין, ולהציע את מעמד העֵדוּת וההקשבה לעֵדוּת כמצע ליצירת תחביר, ליצירת השפה של ה’אין-שפה’ בהקשר של מוראות ‘השבת השחורה’ .2