On Courage and Solidarity: Universality and Particularism in Psychoanalysis — Israel’s Tragedy as a Test-Case (Hebrew Version)

תמצית

האסון הפסיכולוגי הגדול ביותר הוא אובדנה של אמונה בדרך. אובדן האמונה בטבע הבודהה של כל בת ובן אנוש. במרחב הפסיכואנליזה, אובדן האמונה הוא הזניחה הניהיליסטית של האמונה באמפתיה. כאשר אובדן זה של אמונה בדרך מחלחל אל העצמיות הקולקטיבית ניצבים אנו על סף ההרס המוחלט של אתיקה ותרבות של סולידריות, וכתוצאה מכך אף של הקיום הפיזי של האנושות המוכרת לנו וייתכן אף של אובדן הפלנטה שלנו כולה. ישראל והפלסטינים של העידן הנוכחי אבדו את האמונה בשלום ביניהם ותסוגה נרקיסיסטית זו מביאה את העצמי הישראלי והפלסטיני למחוזות הארכאיים-חרוכים של פרגמנטציה כמעט מוחלטת. תחת קורת הגג ההוליסטית של פסיכולוגיית העצמי, ומעבר לכך, של פסיכולוגיית זולתעצמי, מאמר זה מבקש להזמין אל האמונה במציאות מותמרת, טרנספורמטיבית, המציעה לנו את ההתפכחות מאשליית המלחמה ואת השיבה לשלום. פסיכואנליזה היא פלא ואלה המקדישים חייהם לה, מטופלים ומטפלים, נדרשים לאומץ־לב לסולידריות אנושית. זהו תפקידה המכריע של הפסיכואנליזה בימי רעה אלה, ואנו נקראים שלא לזנוח אותה לבל נחטא בחטא ‘בגידת הפסיכואנליטיקאים’, חטא הוויתור על מצעה הטוטלי של האנושיות – האמפתיה.

שבועות אחדים לאחר פרוץ המלחמה בין ישראל והפלסטינים בעזה ב-7 באוקטובר 2023 בקשה הקהילה הבודהיסטית בישראל מן המורה היקר, גשה גן גיאטסו [Geshe Gen Giatso], לשוחח עם לבנו השבור והדואב ועם תודעתנו המטולטלת מלאת השאלות. אחת מחברות הקהילה שַטְחָה בפני המורה את חוויית הימים ההם שעוררו בה רגשות עוכרים עד בלי די והרחיקו אותה מכל אמונותיה היסודיות על חמלה, רוך, עדינות, אהבה והשתוות הנפש, אשר הוסטו כולן הצידה ביד סוערת של אימה, ייאוש אין אונים וזעם שלא ישוערו, והניחה בפני המורה ספקות עמוקים באשר לדרך. פניו של גן-לה זכורות לי היטב מעבר למסך הזום שבין דהרמסלה לתל אביב וחרותות בי מאז כתשורת לב ותודעה יקרות ערך: רכוֹת ושלווֹת, קשוּבוֹת בשקיטה נאצלת ומהן כמו זורמות מילותיו הפשוטות: “אתם בתודעת מלחמה. אינכם יכולים עכשיו אלא להיות בתוך התודעה הזו של מלחמה. נסו נא לשרות בתוכה בלי כעס, בלי שנאה, בלי גאווה”.

גם בכותבי מלים אלה כאן ועכשיו, כמעט שנה לאחר פרוץ זוועות המלחמה בישראל ומוראותיה בעזה, אני יודע את שלו